<h1>ספר התרומות שער מ"ב חלק ד'</h1>
<h2>דף כג.</h2>
והיכא שהקדיש שכיב מרע כל נכסיו ואחר כך הודה שיש לפלוני אצלו מנה, ע"ז גרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואחר כך הודה ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ואיכא דקשיא להו למה ליה למימר טעמא דנאמן משום חזקה תיפוק לי דנאמן משום שיכול לחזור [בו], כדאוקימנא בפרק מי שמת [קמ"ח ע"ב] בבעיא דהקדש מהו בחזרה ואיתוקמא בתיקו. ומתוך זה פסקו הראשונים שאינו יכול לחזור. ובעלי התוספות אוקמוה בשהקדישו בבריאותו והודה לזה בחליו, ונאמן משום חזקה. וכתב הרב אלפסי ז"ל הני מילי דאיכא בידיה דב"ח שטרא מקויים כראוי, אבל אי [איכא] בידא דמלוה שטרא ואינו מקויים כראוי, אי אמר תנו אשתכח דקיימיה לשטריה ונותנין ואי לא אמר תנו אין נותנין, מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וה"ה היכא דליכא [בידיה] שטרא כלל דאי אמר תנו נותנין. ויש תמהין על הרב ז"ל מ"ש משאר משעבדי. ועל זה כתוב בספר המאור תמה על עצמך אי כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקויים, ואם אמרו רב ושמואל ביורשין שרשות ביד אביהם לצוותם ולומר תנו משלי, יאמר כן במשעבדי דהקדש. ושם האריך בזה. וכתוב בספר כתוב שם א"א זה הדבר קרוב אל הסברא אם יש להעמיד דברי הרב כי הוא מצוה את בניו תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואין שטרו מקויים אעפ"כ יתנוהו לו, שאמת דבריו, ואם לא ימצאו שם בני חורין גובה מן ההקדש, כי כמו שהוא מקוים אצל בניו ואין עליו תורת מלוה על פה, כך הוא מקוים אצל ההקדש, דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן, וכל היכא דליכא למיחש שלא להשביע כשאמר תנו מהניא הודאתו בין ליורשים בין להקדש. תדע שהרי אפילו במקויים אם בא ליפרע מן ההקדש צריך שבועה, וכיון שהודה במנה לפלוני בידיה קיימיה לשטרא ולא צריך שבועה משום דאהניא ליה שטריה, הלכך כי לא מקויים נמי אם אמר תנו קיימיה לשטריה, אבל לגבי הקדש אי איכא שטר מקויים אפילו במנה לפלוני בידי נמי גובה מן ההקדש, דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואין צריך לומר תנו, וגובה בלא שבועה, אבל לגבי לקוחות בעלמא אפשר שיעשה קנוניא ובלשון הודאה אינו גובה אלא בשבועה אפילו במקויים. כל זה אנו יכולין לומר אם אמר הרב כן, אבל בלשון ההלכות אני רואה אבל איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין וכו', מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשין קאמר, אבל להקדש וללקוחות איפשר כי ליכא שטר מקויים אפילו אמר תנו לא מהני למיגבי מיניהו, ע"כ. ויש מתרצין דהא דאמר וחזר ואמר שיש בידו מפלוני מנה אוקמוה דבשעה שהקדיש תוך כדי דבור הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא, דלא גרע הקדש מהדיוט שאין יכול לחוב לאחרים בהודאתו. וכן כתב ה"ר משה ז"ל בספר הפלאה [ערכין פ"ז הי"ט] וז"ל אין אדם נאמן לומר אחר שהקדיש חוב עלי לפלוני שמא יעשה קנוניא על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד בעל חובו אינו גובה על פי הודאתו [אלא כדרך שגובה כל ב"ח], בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו לו נוטל שלא בשבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין לו אלא אם כן היה בידו שטר מקויים שנוטל בו מן ההקדש מפני הצואה, ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין נותנין ולא שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעל חוב, ע"כ.
